השיר "שלכת" של עמיר בניון מתנגן לי בראש מאז ששמעתי אותו לראשונה ברדיו (כנראה ב-2002) והוא מאוד נוגע לליבי. הקול של עמיר בניון נפלא ומרגש והמנגינה מיוחדת, לא צפויה ומרתקת. יותר מהכול אני נפעם מהמילים שבעיניי נוגעות בעומק הסתירות הפנימיות של הנפש וחשבתי לשתף כמה מהמחשבות שיש לי עליהן.
השיר מתאר אוהב נכזב שמפציר באהובתו לא לעזוב אותו. הזמן שבתוכו הדרמה הזאת מתחוללת מכונה "שלכת" וזאת גם הכותרת של השיר.
המרחב של השיר, בניגוד לכותרת, לא מתאר מאפיינים של סתיו ובאופן כללי אין בו תיאורים קונקרטיים של מקומות או אנשים. כל פעלי התנועה הם או בציווי של האוהב הנכזב לאהובתו ("עצרי", "אל תלכי") או בעתיד של מה שהאהובה צפויה לעשות ("את תצאי"). הזמן שבו השיר מתרחש מכונס לרגע אחד מלא במתח וסתירות בהווה.
האוהב הנכזב מתחנן בפני אהובתי שלא תעזוב אותו, אבל הנימוקים שלו (שנשמעים בהתחלה כאילו שהם מכוונים אליו עצמו) מפתיעים ובמודע לא מנסים לשכנע. הוא אומר שהוא "עוד לא מוכן" להיות לבד ואז מבין שבעצם הוא "אדם שמתגבר" - כלומר, הוא יודע שהוא יוכל להסתגל להיעדר שלה, אבל הידיעה הזאת מעוררת בו פחד. יש כאן מעגל של פחד מהתמודדות עם צער צפוי => ידיעה שהפחד הזה יבוא לידי השלמה => פחד מההשלמה והצער שבהשלמה.
המעגל הזה לא נשאר סגור בתוך האישיות הקבועה של הדובר ("אני אדם ש...") אלא כוללת בתוכה את האהובה שגם היא מכירה את כל המעגל. הרצון שלה ללכת (שכנגדו הוא מתחנן) מכיל בתוכו את הידיעה גם של הצער והכאב וגם של ה"התגברות" שלאחר מכן. הוא לא מאשים אותה בהתעלמות מההשלכות הנפשיות של ההחלטה שלה לעזוב, אלא זועק "את יודעת היטב!" הוא יודע שהיא יודעת שהוא יודע שהיא יודעת וכו' וכו'. הוא רוצה להקפיא את הזמן (הקפוא ממילא בתוך השיר) לא כדי לשנות את רוע הגזרה, אלא "כדי שאוכל לדעת כמה זמן את כבר לא אוהבת אותי". בעצם הוא כבר יודע שהיא לא אוהבת אותו, אבל הוא רוצה לדעת (ובעיקר "כמה זמן", מתוך ההווה הקפוא הוא רוצה להגיע אל ה"זמן"). השיר כולו מתחקה אחרי הרצון לדעת של הדובר שמפרק את עצמו לרסיסי האישיות שלו מתוך שאיפה לדעת מכל הכיוונים.
במקביל לכל זה, כל בית (מלבד הפזמון החוזר "האמת היא...") מסתיים בדיון במילה "דומה". בבית הראשון: "זה תמיד דומה ואני לאן אלך?" בבית השני: "וזה תמיד דומה אז אלך לאן שאלך" ובבית האחרון: "וזה כל כך דומה, זה כמו עוד חרוז בשרשרת". הדמיון נמצא בבסיס של היקום המפוצל הזה. הכול תמיד אותו דבר והכול תמיד שונה מעצמו, וזה המהות של להיות "דומה" (לא זהה, אבל קצת כן). זאת המשמעות של "תמיד" ו"כל כך" שמופיעים לפני המילה "דומה". הדימוי לבעיית הדמיון הוא שרשרת עם חרוזים שכולם נכללים בקטגוריה "חרוז" ומרכיבים ביחד שרשרת, אבל הם תמיד כל כך שונים ודומים.
הזהות של הדובר מפוצלת בין האוהב הנכזב המתחנן לבין ה"אדם שמתגבר" שפוחד מהתגברותו לבין הבית-לב (שמשרטטים פחות או יותר את הגוף) ולבסוף זה שרוצה לדעת. ה"אני" מפוצל כמו ההווה. שניהם לא זהים לעצמם ומכילים בתוך עצמם סתירה דינאמית עם תוצאה בלתי נמנעת (היא תעזוב, הוא יתגבר). כאן יש פיצול נוסף של ה"אני" לזה שמסוגל להתבונן על כל זה מבחוץ ולנתח את האישיות שלו עצמו כמנגנון. אותו דובר-מנתח כולל בתוך השיחה הזאת את האהובה שכמוהו רואה את כל המרחב המפוצל הזה ומבינה את הסתירות שבו. הרגע הזה המסוכסך־עם־עצמו מכונה "שלכת" כתיאור לזמן שמאופיין בהליכה/עזיבה/נפילה. זמן דינאמי שמתוך הסתירה עם עצמו מתפרץ לקראת שינוי קיצוני בלתי נמנע.