השיר "שלכת" של עמיר בניון מתנגן לי בראש מאז ששמעתי אותו לראשונה ברדיו (כנראה ב-2002) והוא מאוד נוגע לליבי. הקול של עמיר בניון נפלא ומרגש והמנגינה מיוחדת, לא צפויה ומרתקת. יותר מהכול אני נפעם מהמילים שבעיניי נוגעות בעומק הסתירות הפנימיות של הנפש וחשבתי לשתף כמה מהמחשבות שיש לי עליהן.
השיר מתאר אוהב נכזב שמפציר באהובתו לא לעזוב אותו. הזמן שבתוכו הדרמה הזאת מתחוללת מכונה "שלכת" וזאת גם הכותרת של השיר.
המרחב של השיר, בניגוד לכותרת, לא מתאר מאפיינים של סתיו ובאופן כללי אין בו תיאורים קונקרטיים של מקומות או אנשים. כל פעלי התנועה הם או בציווי של האוהב הנכזב לאהובתו ("עצרי", "אל תלכי") או בעתיד של מה שהאהובה צפויה לעשות ("את תצאי"). הזמן שבו השיר מתרחש מכונס לרגע אחד מלא במתח וסתירות בהווה.
האוהב הנכזב מתחנן בפני אהובתי שלא תעזוב אותו, אבל הנימוקים שלו (שנשמעים בהתחלה כאילו שהם מכוונים אליו עצמו) מפתיעים ובמודע לא מנסים לשכנע. הוא אומר שהוא "עוד לא מוכן" להיות לבד ואז מבין שבעצם הוא "אדם שמתגבר" - כלומר, הוא יודע שהוא יוכל להסתגל להיעדר שלה, אבל הידיעה הזאת מעוררת בו פחד. יש כאן מעגל של פחד מהתמודדות עם צער צפוי =